<h1>כל בו הלכ' פורים סימן מ"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ויש שנהגו להתענות ביום י"ג שהוא יום שלפניהם, לפי שלא נאסר אלא תענית של צער אבל התענית שאנו עושים אינו אלא זכר לתענית אסתר, ושיזכור כל אדם שהבורא ית' רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אליו בכל לבבו כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וכתב רב אחאי גאון דכי חל פורים יום א' מקדימין ומתענין יום ה' כדי שלא יכנס בשבת כשהוא מתענה, שאין מתענין ערב שבת אלא תענית של ציבור וכגון תענית חלום, וכן נהגו בהרבה מקומות. וכן דעת הר"ם ז"ל. פעם אחת באה אשה אחת ושאלה לפני הר"ש ז"ל שהיא רוצה לרכוב אחרי השלטונ' (אמרי) [אמרה] אם אוכל לאכול היום ואתענה למחר. והשיב אינו מותר לאדם בעולם לפרוש מן הציבור, אמרינן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ויש אומרים שאף על פי שהיו מתענין עם הציבור בחמישי חוזרין ומתענין בששי כדי לסמוך התענית לפורים שכן דינו, הואיל ואי אפשר לעשות בשבת יתענה בערב שבת. ורבי קורא עליו הכסיל בחשך הולך. והוכח עצמו שאינו מתענה אלא זכר לדבר, והוא מחמיר על עצמו לעשות כמקומות כאילו הוא קבוע מן התורה, כיון שהורגלו רבים בחמישי דיו בכך עכ"ל הר"ם ז"ל. אך בארצות הללו נהגו לעשותו בערב שבת.
ומי שרוצה לפרש ולצאת בשיירא כתב רבינו אפרים ז"ל שיכול להקדים לי"ג שהוא זמן קהלה לכל. ומוכח מדאמר שלא בזמנה בעשרה, היכי משכחת לה שלא בזמנה בזמן הזה אם לא כי האי גונא כשמפרש ויוצא בשיירא. אמנם אם נתעכב ונמלך ולא הלך חוזר וקורא בי"ד ואף על פי שקרא בי"ג, כדין בן כפר שהקדים ביום הכניסה שאם היה בעיר בי"ד שחוזר וקורא עמהם.
כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ קורין בט"ו, אף על פי שאין להן עכשיו חומה. ושאינן מוקפין חומה מימות יהושע אף על פי שהן עתה מוקפין קורין בי"ד. שושן הבירה אף על פי שלא הוקף מימות יהושע קורין בט"ו, לפי שבה היה הנס [בט"ו]. ולמה (תלוי) [תלו] הדבר בימי יהושע ולא (תלוי) [תלו] הדבר בימי אחשורוש, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו זמן ולא היה בה כרך מוקף תהיה פחותה משאר ארצות שיש בהן באותו זמן כרך מוקף והיו קורין בט"ו, וכדי שיהיה זכרון לארץ בנס זה תלו הדבר בימי יהושע ויחשבו כאילו הן עתה מוקפין אף על פי שהן חרבין. אמנם צריך עיון למה לא (תלוי) [תלו] הדבר במשה ואהרן, ואפשר כי מפני כבודו של יהושע שהיה נלחם ראשית עם עמלק תלו בו הדבר.
וכתב הרמב"ם עיר שהיא ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע אם לא קורין בשניהם בי"ד ובט"ו (ובלילה אין) [ובליליהם, ואין] מברכין עליה רק בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ויש שואלין מפני מה אין קורין את המגלה מספק ב' ימים. ויש לתרץ לפי שאינה רק מדבריהם, והם אמרו. ועוד כתיב ולא יעבור, משמע שבני כרכין לא יוכלו לקרות כי אם בט"ו ובני עיירות ג"כ לא יקראו בט"ו.
זמנים הרבה תקנו להם חכמים כמו שמפורש בגמרא. ובזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה כמו שביארו ז"ל הואיל ומסתכלים בה עניים לחלק להם מעות פורים (לסעודות) [לסעודת] פורים, וכשיראו שקורין בשאר הזמנים ולא יתנו להם יפנו וימנעו משמחת פורים שלא יתנו ליבם לבקש עוד. והרי"ף פירש הואיל ועיניהם של עניים נשואות לתת מעות פורים אחר קריאתה מיד ולא ישאר בידם, במה יעשו סעודת פורים בזמנה, וקיימא לן שסעודת פורים אינה אלא בזמנה, ואנו אין בידינו מה לחלק להם שנית. ויש מפרשים שמסתכלים בה שמונים כמה ימים יש ממקרא מגלה עד פסח ויבואו לאכול חמץ בפסח. ויש שגורסין ומסתכנין בה פירוש להעמיד הדת מפני האומות ואם יהיו זמנים הרבה ירגישו האויבים בדבר. ואף על פי שזכרון נס חנוכה עושין ח' ימים ולא חששו לה, אפשר לומר לפי שאותה מצוה היא לזכרון הנס של שמן לא לזכרון נס נקמת האויבים, אבל זה שהוא זכרון נקמת האויבים יש לחוש שלא יקנאו על זה. נמצא שאין קורין אותה בזמן הזה אלא בי"ד כפרים ועיירות, ובט"ו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון.
<h2>דף ב:</h2>
וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו אם אין ביניהן יותר על אלפים אמה הרי זה ככרך וקורין בט"ו. ובתוספתא [פ"א ה"ב] גרסינן דבן כרך שהיה מפרש והולך בשיירא והיה על הים או במדבר ביום י"ד קורא בו ביום, דכיון שאינו במקומו הולך אחר רוב העולם.
<h2>דף ג.</h2>
ומבטלין תלמוד תורה מפני קריאתה, שאין דוחין קריאתה מפני שום דבר מצוה רק לקבור מת מצוה שאין לו קוברין שקוברין אותו תחילה ואחר כך קורין את המגלה. וכן דעת הר"מ במז"ל. וה"ר דוד ב"ר לוי כתב דקאמר מת מצוה לאו במת שאין לו קוברין אלא כל אדם כשר שמת נמי דינו כך הוא.
<h2>דף ד.</h2>
קריאת מגלה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. והכל חייבין בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררין. ומחנכין הקטנים לקרותה.
וקטן שהגיע לחינוך כתב בעל עשרת הדברות שמוציא אחרים. נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס, י"ל שמוציאות אף האנשים, ואף על פי כן אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה, אנשים בעינן. והבעל עשרת הדברות כתב שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתם, והטעם משום דקול באשה ערוה. ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה. וטומטום לפי הדעת הראשון מוציא אחרים ממה נפשך. ואנדרוגינוס גם כן נראה שמוציא שהרי מחוייב הוא, שאף הן היו באותו הנס, שעל הכל גזר אף באנדרוגינוס.
ובבקר ביום י"ד אחר י"ח ברכות אומר קדיש זוטא, ומוציאין ספר תורה וקורין בה ג' בפרשת ויבא עמלק עד סוף הסדר, ואומר קדיש זוטא, וגוללין ספר תורה, ואומר אשרי. ועומד ש"צ לקרות המגלה ומברך לפניה ולאחריה כאשר בירך בלילה, ואחר כך פותח החזן ואומר ובא לציון וכל סדר קדושה, ומחזירין ספר תורה למקומו, ואומר קדיש שלם. ואין אומר למנצח ולא שיר מזמור, ואין נופלין על פניהם בשני הימים בלבד לפי ששניהם כאחד טובים. ויש אומרים מזמור אלי אלי למה עזבתני במקום שיר מזמור.
ופורים שחל להיות באחד בשבת כתב ר"ח ז"ל שמבדילין קודם קריאת מגילה, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ואומר ויהי נועם אחר י"ח ברכות, ואחר כך קורין את המגלה, ואחריה אומר ואתה קדוש, ואין אומר ויתן לך. אמנם מנהג נרבונא שלא להבדיל עד אחר קריאתה ואחר ויהי נועם וסדר קדושה כשאר מוצאי שבת, ואין אומר ויתן לך. ויש מקומות שלא נהגו לומר ויהי נועם. והר"ם נ"ע כתב שאומר ויהי נועם ואתה קדוש ויתן לך. והר"ף ז"ל כתב מיהו לא נהגו לומר ויהי נועם כי אם ואתה קדוש.
וערבית שחרית ומנחה מזכירין בהודאה על הנסים וחוזר לתפלתו. וכמו שמזכיר ענין היום בתפלה בהודאה כך מזכיר בברכת המזון ובברכת הארץ, ומשפטו בכל דבר כמשפטו בחנוכה אשר כתבנו במקומו. ואחר תפלת ערבית אומר קדיש זוטא, ואין אומר תתקבל לפי שעתיד לומר סדר קדושה אחר המגלה. ואחר הקדיש נהגו לומר פיוט אחד. ואחר כך מברך ג' ברכות כאשר כתבנו. וקורא המגלה, וכל הקהל אזניהם אל המקרא להבין הנס הגדול. ונהגו לגעור למי שמסייע (אל) [את] החזן בעל פה, והטעם שמא והשומע יתן לב לקריאתו שהיא על פה ולא לקריאת החזן, דכבר ביארנו קראה על פה לא יצא. ונהגו לרוב פרסום הנס לקרא כל הקהל בקול רם ארבע פסוקים של (מגלה) [גאולה] ואחר כן חוזר החזן וקוראם אחריהם, והם איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי. ואחר קריאת המגלה מברך הרב את ריבנו כאשר כתבנו. ואחר כך אומר סדר קדושה ומתחיל ואתה קדוש. ואין אומר ובא לציון לפי שאין גואל בא בלילה. ואחר כך אומר קדיש שלם, והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן.
חייב אדם לקרות המגלה בלילה ולשנותה ביום מראש ועד סוף שנאמר [תהלים כ"ב] אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, וזה הפסוק במזמור אלי אלי למה עזבתני שנאמר על אסתר, ולפיכך למדו ז"ל מזה חיוב הקריאה. ועל כן נהגו לפתוח אחר הקריאה בפסוק ואתה קדוש שהוא באותו מזמור. ולפי שרומז כאן חיוב הקריאה בלילה וביום אמרו ז"ל שכל קריאה בפני עצמה. (מברכין) [ומברכין] שהחיינו על כל אחת, וכן נהגו בנרבונה, וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל. אך הרמב"ם ז"ל כתב שאין מברכין שהחיינו על קריאת היום.
<h2>דף ד:</h2>
פורים שחל להיות בשבת אין קורין את המגלה, לפי שהכל חייבין לקרותה ואין הכל בקיאין לקרותה, וגזירה שמא ילך אצל בקי לקרותה ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים. ולפיכך בזמן הזה אנו נזהרין בחשבון העיבור שלא יהא פורים בשבת, שאין קובעין אדר אלא בזבד"ו. ולבני כרכין לא חששו לפי שהן מועטין ואם יזדמן אין קורין בשבת.
<h2>דף ה.</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל שנהגו לקרותה מבעוד יום ליל י"ד כדי להקל על החלושים והמעוברות והבחורות שלא להתענות יותר מדאי והמקרא שלא בזמנה בעשרה, לפי שאחר שאין זמנה צריכה פרסום יותר, אבל בזמנה נקראת ביחיד שאינה צריכה פרסום גדול אחר שהוא זמנה. והר"ז ז"ל כתב דבעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה. והראב"ד ז"ל הכריע וכתב (דלענין) [דלעולם] בעינן עשרה מיהו במקום שיש ציבור שקראוה בעשרה אם יש שם יחיד או אחרים שלא קראו עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בציבור פרסום הקריאה. והר"מ כתב במקום שאין מנין אם יש שם ד' או ה' ויש אחד מהם יודע לקרות המגלה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן אבל אם כולן יודעין אותה יקראו כולם לעצמם. הקורא המגלה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת ומברך אפילו ביחיד עכ"ל. וכתבו מקצת הגאונים שאין מברכין על קריאת המגלה אם לא יהיה בעשרה לא לפניה ולא לאחריה.
ומי שרוצה לפרש ולצאת בשיירא כתב רבינו אפרים ז"ל שיכול להקדים לי"ג שהוא זמן קהלה לכל. ומוכח מדאמר שלא בזמנה בעשרה, היכי משכחת לה שלא בזמנה בזמן הזה אם לא כי האי גונא כשמפרש ויוצא בשיירא. אמנם אם נתעכב ונמלך ולא הלך חוזר וקורא בי"ד ואף על פי שקרא בי"ג, כדין בן כפר שהקדים ביום הכניסה שאם היה בעיר בי"ד שחוזר וקורא עמהם.
<h2>דף ה:</h2>
ואף על פי (שאמרנו) [שאמרו] יום טוב לא קבלו עלייהו כלומר איסור עשיית מלאכה, מפני שהיו רובן עניים מפני הגלות והיתה גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, מכל מקום אחר כן נתקבל המנהג, ומנדין כל העובר ועושה מלאכה בפורים. והירושלמי [פ"ב ה"ב] מוכיח שמותר בעשיית מלאכה מדאמר היה כותבה דורשה ומגיהה. וזה נוכל לדחות שזה אפשר שר"ל בשעת הדחק שלא היה להם מגלה אחרת לקרוא עד שיכתבנה. ואם תאמר הרי היתה לו זאת (שמתעסק) [שמעתיק] ממנה, נוכל לומר שהיא שאולה ממי שהוא רצה להשיבה אליו ואינו מניחה להם לקרות.
וכבר כתבנו למעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט איסורו על כל ישראל. אמנם בנין של שמחה כגון לבנות בית חתנים ונטיעה של שמחה כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר, וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה. ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהן כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואגרות של שאלת שלום וקורא בספר הזכרונות וכן כל דבר שאין צריך עיון נראה שמותר. ונוכל לומר שאין (אסור) [איסור] מלאכה רק לבני יומן ולאותן שהקדימו לקרות שאסורין ביום י"ד אבל בהספד ובתענית של זה אסור בזה בין לפניהם בין לאחריהם, וכן בשנה מעוברת אסורין אף באדר ראשון בשני הימים כמו שכתבנו בין לפניהם בין לאחריהם.
וכתב הרמב"ם עיר שהיא ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע אם לא קורין בשניהם בי"ד ובט"ו (ובלילה אין) [ובליליהם, ואין] מברכין עליה רק בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ויש שואלין מפני מה אין קורין את המגלה מספק ב' ימים. ויש לתרץ לפי שאינה רק מדבריהם, והם אמרו. ועוד כתיב ולא יעבור, משמע שבני כרכין לא יוכלו לקרות כי אם בט"ו ובני עיירות ג"כ לא יקראו בט"ו.
<h2>דף ו:</h2>
ובשנה מעוברת שאין קורין מגלה אלא באדר שני שני הימים האלו אסורין אף באדר ראשון בהספד ובתענית, שאין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים.
<h2>דף ז.</h2>
ומשלחין מנות איש לרעהו. ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת, ונפקא לן מקרא דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאדם אחד. מתנות לאביונים, ב' מתנות לשני אביונים, כך כתב ה"ר אשר ז"ל. והר"מ ז"ל כתב אין פחות מב' עניים, ונראה שדקדק מדאמר בלשון רבים.
ואחר צאתם מבית הכנסת שחרית מחלקין מעות פורים. ונותנין לכל מי שירצה לקבל, ואין מדקדקין בדבר, והכל להרבות השמחה. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת במקום שאין שם מנין. כתב הר"ם נ"ע שיכול אדם לעכב מעות פורים שלו לעצמו ויתנם במקום שירצה. ומגבת פורים לפורים. ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו.
<h2>דף ז:</h2>
וחייב אדם לבסומי בפוריא, לא שישתכר שהשכרות (אסור) [איסור] גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על ליבם, וזו היא השמחה השלימה. ואף על פי שאסור בהספד נוכל לומר שמי שהיה אבל שני ימים או שלשה קודם פורים שנוהג אבלותו משום דיום טוב לא קבלו עלייהו. אבל האונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו כדברי תורה. וצריך עיון אם נושאין נשים בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, או נאמר שלא אמרו אין מערבין שמחה בשמחה אלא בימים טובים דכתיב בהו בקרא ושמחת בחגך מן התורה אבל [אלו] דברי קבלה הם, או דילמא חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וצריך עיון.
ואוכלין סעודת פורים לשמחה. וסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. ויש מפרשים כעין לילה, כלומר כשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. וסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין אותה ואין מקדימין. והטעם שאין עושין אותה בשבת משום דלא מצי לקיומי ומשלוח מנות. ובירושלמי נותן טעם אחר דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, מי ששמחתו תלויה בבית דין יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים, כלומר דמקודש ודאי מששת ימי בראשית.
והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו כמו שכתוב (ויתנו לנו מן הזרעונים) [ויתן להם זרעונים]. וכתב ה"ר אשר ז"ל כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים. ואחר אכילתן מברכין ברכת המזון ועל הנסים כמו שכתבנו.
<h2>דף יג.</h2>
והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו כמו שכתוב (ויתנו לנו מן הזרעונים) [ויתן להם זרעונים]. וכתב ה"ר אשר ז"ל כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים. ואחר אכילתן מברכין ברכת המזון ועל הנסים כמו שכתבנו.
<h2>דף יד.</h2>
ומכל מקום ראוי לשמוח בו שמחה יתירה לתת שבח והודאה לשם ית' על הנס הגדול. אבל אין אומרים הלל בפורים לפי שקריאתה זו הילולה. כלומר שזו היתה כונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם ית'. וזה שיסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל. ויש טעם אחר בגמרא דהיכי לימרו (הלל) [הללויה] הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן, ר"ל שבאותו הזמן היו בגלות עדיין תחת יד אותו רשע, ואין לומר הלל כי אם על הגאולה שלימה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות.
<h2>דף טז:</h2>
וא"ו דויזתא צריך לממתחא בזקיפה דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו. וצריך שיהיו כל עשרת בני המן אריח על גבי אריח, שלא תהא תקומה למפלתן. וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת לפי שכולם נתלו כאחת ונהרגו כאחת. (וצריך לומר) [ויש אומרים שצריך לומר עם] עשרת בני המן ועשרת ואיש שלפניהן הכל בנשימה אחת.
וצריכה שרטוט כאמיתה של תורה, פירוש קריאת שמע, אבל אינה צריכה עיבוד לשמה. והגאון רב אחא משבחה והר"ף ז"ל (כתב) [כתבו] שצריכה עיבוד לשמה. ושרטוט דקאמר בשטה ראשונה קאמר, ודי לו בזה, דשטה ראשונה נעשית כשרטוט לשניה ושניה לשלישית וכן כולם, אבל ספר תורה באמת צריך שתהא משורטטת כולה.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגלה למפרע לא יצא. קרא פסוק אחד והשמיט (לו השני) [השני לו] וקרא השלישי וחזר וקרא השני שהשמיט לא יצא, שזהו שקרא למפרע, אלא כיצד יעשה יקרא השני ואחריו השלישי על הסדר. קרא ושהה אפילו כדי לגמור את כולה יצא, והוא שיקרא על הסדר. קראה על פה לא יצא. השמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא. פירוש שהמתרגם מוסיף הדברים חוץ מן הכתב כדי לברר טעם הדבר. קרא קריאה משובשת יצא שאין מדקדקין בקריאתה.
הקורא את המגלה בכל לשון יצא והוא שתהיה (כתבו) [כתובה] באותו לשון שאם לא כן הויא כקורא על פה דקיימא לן דלא יצא. ויש אומרים שאם השומע היה יודע אשורית ויודע לעז ומכירו שאינו יוצא אם לא באשורית, ומוכח מן הירושלמי [פ"ב ע"א] דבעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז, ומשני כל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אמנם לפי הגמ' שלנו נראה שאפילו יודע אשורית יצא בכל לשון שיבין והוא שתהא (כתוב) [כתובה] בו. והלועז ששמע אשורית יצא, אף על פי שאינו מבינו, מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. דהא איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא.
<h2>דף יח:</h2>
ואסור לכתבה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דלמא מתרמי ליה שבשתא וכתב ליה. אין כותבין את המגלה אלא בדיו. כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה, ובכל שאר מיני צבעונין פסולה. פירוש קנקנתום חרתא דאושכפי. כתבה על הנייר או על עור שאינו מעובד פוסלה. וכן כתבה גוי או מין פסולה. היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אפילו ברובה אם רישומן ניכר כשרה, ואם אין רישומן ניכר אם היה רובה שלם כשרה ואם לאו פסולה.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה ונתעכב ולא חזר קורא (במקומו) [כמקומו], ואם לא היה דעתו לחזור אלא אחר זמן קריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם.
צריכה שתהיה תפורה כולה עד שיהיו כל עורותיה כמגילה אחת, ואינה נתפרת אלא בגידין כספר תורה. תפרה ג' תפירות בקצה אחד וג' בקצה אחד וג' באמצע כשרה, ואף על פי שאינה תפורה על פני כולה, מפני שנקראת ספר ונקראת אגרת. כך פי' הרמב"ם מה שאמרו בגמרא ואם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה, ובלבד שיהיו משולשין. ויש מפרשים ובלבד שיהיו משולשין כלומר שיהיה מראש התפר עד מקום תפירת הגיד (ברווח) [כריוח] שיש ממנו עד תפירת הגיד השני ומהשני לשלישי (עד) [כמשלישי ועד] סוף התפר. וכתב בעל העתים ז"ל שאם תפר השאר בחוטי פשתן והטיל בה ג' חוטי גידין כשרה. ושיור התפר שמשיירין בתחילת היריעה ובסופה הלכה למשה מסיני כדי שלא יקרע.
ומנהג להיות קורא ופושט כאגרת משום פרסום הנס. ואחר הקריאה כורכה ומברך לאחריה כמו שביארנו. ובמקום אחר מצאתי הקורא את המגלה בציבור כורך וקורא כספר תורה ואינו פושטה כאגרת, וכן המנהג בשתי ישיבות רבינו שבבבל, ובכל מקומות ישראל כורך וקורא וכן המנהג כ"מ. וצריך הקורא שיכוין להוציא כל מי שישמענו שיהיה מחויב בה.
ושאלו אל הר"ם אם המגילה צריכה היקף גויל ועמוד, והשיב (בתשובות ר"ת ז"ל) [כי בתשובות רבינו תם ז"ל כתוב] דנקראת ספר ונקראת אגרת, ועבדינן לחומרא, ודיינין ליה דין ספר לכל מילי לבר מחדא מילתא דיהבינן ליה דין אגרת שאם הטיל בה ג' חוטין כשרה כמו שכתבנו. אבל לענין היקף גויל וכל גוף האותיות בצורתן ובזיונן של שעטנ"ז ג"ץ ובחסרות ויתרות הכל כדין ספר תורה. ועמוד נמי צריכה כדאיתא פ"ק דבבא בתרא [י"ג ע"ב] ומניח חלק מצד אחד כדי לגול עמוד ומצד אחד כדי לגול היקף. ובספר התרומה כתב שצריך לכתוב מ"ח שורות כספר תורה. ובמסכת סופרים [פ"ב ה"ה] ראיתי שצריך מ"ב שורות כנגד המסעות, או ס' כנגד ששים ריבוא, או ע' ואין ידוע כנגד מי, או צ"ח כנגד צ"ח קללות שבמשנה תורה. ומיהו נראה שאין להקפיד במגלה במנין השורות כלל, רק שלא יהיו נקודות, ושלא יהיו ברכותיה כתובות בה, ולא תהיה כתובה בין הכתובים ע"כ. וה"ר אשר ז"ל כתב והמגלה צריכה שתהא כתובה על הגויל כדתנן [י"ז ע"א] כתבה על הדפתירה לא יצא. וכיון דלא יצא צריכין אנשים ונשים לשמוע מגלה כתובה על הגויל, וכל שכן לקרא בתורה בבית כנסת צריך שיקרא בספר תורה כתובה על הגויל ע"כ. אבל במקום שאין גויל מצוי קורין בשאר, דשעת הדחק שאני, וכן נמי ספר תורה. וה"ר יעקב מפרש כי עיבוד אלו הארצות חשוב כגויל. ומייתי ראיה מהא דתנן במס' גיטין (פרק קמא) [פרק שני [י"ט ע"א] דבעינן כתב שאין יכול לזייף וכו', ועיבוד שלנו כתב שאין יכול לזייף הוא עכ"ל.
<h2>דף יט:</h2>
אין קורין בציבור במגלה הכתובה על הכתובים ואם קרא לא יצא. ונותן טעם בירושלמי משום עמי הארץ דאמרי אפטורי קא מפטירי, כלומר (שהיו) [שיהיו] סבורין שיאמרו ההפטרה ולא יתפרסם הנס בזאת הקריאה, ואף על פי שנגללין כספר תורה, אלא אם כן היתה חסירה או יתירה על שאר היריעות כדי שתהיה ניכרת על שאר ספרים, אבל יחיד קורא בה ואפילו אינה חסרה או יתירה, פירוש ובלבד שתהיה כתובה על הקלף או על הגויל כספר תורה, ותהיה תפורה בגידין, ואם לאו לא יצא. ואם הוא בכפר או הלך בשיירא יכול לקרות בין בספר בין במגלה ויוצא בה ידי חובתו. והבא מן הדרך לאחר פורים ולא קרא קוראה עד ט"ו ויוצא ידי חובתו כ"מ.
אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא, והוא שישמע מן הקורא שנתחייב לקרות, לפיכך אם היה הקורא שוטה או קטן אין מוציאין אחרים ידי חובתן. אבל כהנים [לויים] וישראלים ועבדים משוחררין חללים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כל אלו מוציאין אחרים.
השומע מקרא מגלה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא, דומיא דשופר דאמרינן [ר"ה כ"ח ע"א] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה.
ומותר לקרות את המגלה היכא דלא אפשר במגלה גזולה, כיון דקיימא לן גבי שופר דאין בקול דין גזל כל שכן שאין בקריאה דין גזל.
קריאת מגלה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. והכל חייבין בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררין. ומחנכין הקטנים לקרותה.
וקטן שהגיע לחינוך כתב בעל עשרת הדברות שמוציא אחרים. נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס, י"ל שמוציאות אף האנשים, ואף על פי כן אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה, אנשים בעינן. והבעל עשרת הדברות כתב שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתם, והטעם משום דקול באשה ערוה. ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה. וטומטום לפי הדעת הראשון מוציא אחרים ממה נפשך. ואנדרוגינוס גם כן נראה שמוציא שהרי מחוייב הוא, שאף הן היו באותו הנס, שעל הכל גזר אף באנדרוגינוס.
וחרש אין מוציא לכתחילה, הא דיעבד שפיר דמי, שהרי מצינו בקריאת שמע [ברכות ט"ו ע"א] שאם לא השמיע לאזנו יצא. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל נראה שחרש מוציא לכתחילה שהרי לא הוציא מכלל המוציאין רק שוטה וקטן.
<h2>דף כ:</h2>
וקריאת הלילה כשרה כל הלילה, וקריאת היום כל היום. ואין קורין אותה ביום אלא עד שתנץ החמה, ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא את המגלה עומד ויושב מה שאין כן בתורה שצריך הקורא לקרות מעומד שנאמר [דברים ח'] ואתה פה עמוד עמדי. ואפילו עשרה קורין כאחד ועשרה מתרגמין יצאו, פירוש איידי דחביבה להו יהבי דעתייהו. וכתב הרמב"ם ז"ל וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בציבור.
<h2>דף כא:</h2>
ומברכין על קריאתה שלש ברכות סימן להם מנח, מקרא מגלה, שעשה נסים, ושהחיינו וקורא את המגלה. ולאחריה מברך ברוך אתה ה' [אלוהינו מלך העולם] הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתינו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו ברוך אתה ה' האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ואף על גב דאמרינן אין חותמין בשתים, הני שתים שייכי אהדדי, ואין תשועה אלא (בשתים) [בשתיהם]. וצריכין אנו להוסיף שבח והודאה לאל על שתיהן אחד שנפרע לנו מן האויבים והאחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש דכתיב ואיש לא עמד בפניהם, וזהו פלא ונס גדול בלי ספק אין כמוהו שלא פגע אדם בהם. ירושלמי [פ"ד ה"א] לא אמרו ברכה לאחריה אלא בציבור. וכתב הר"ז ז"ל שאין אומר האל הרב את ריבנו והטעם אחר שאמר אלוהינו מלך העולם וכו'. וטעם ה' לשונות מהודאה כנגד ה' תשועות שעשה לנו מעמלק. הרב ריבנו על ידי יהושע, והדן את דיננו על ידי גדעון, והנוקם את נקמתינו על ידי שאול, והנפרע לנו מצרינו על ידי דוד, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו על ידי מרדכי ואסתר.
<h2>דף כט.</h2>
לעולם אין אדר בא אלא בזבד"ו. פירוש אדר הסמוך לניסן לעולם לא יבא כי אם בשבת או בשני או ברביעי או בששי בשבת והסימן זבד"ו. ועל אותו הסימן עשו ז"ל סימנין אחרים לדעת בהם ענין הפרשות וענין ההפסקות, ואלו הם הסימנין, זט"ו, ב"ו, ד"ד, ובי"ו. פירוש זט"ו. אם יבא ראש חדש אדר הסמוך לראש חדש ניסן ביום שביעי קורין בו ביום פרשת שקלים, ובשבת שניה שהוא ח' בו קורין פרשת זכור, ובשבת שלישית שהיא ט"ו בו מפסיקין והוא מחרת פורים. וזהו סימן ט"ו, כלומר חל ראש חדש אדר בשביעי מפסיקין בט"ו בו. ופירוש ב"ו, אם חל להיות בשני בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ששה בו. וזהו סימן ב"ו כלומר חל בב' מפסיקין בו' בו. ופירוש ד"ד, חל להיות בד' בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ארבע בו. וזהו סימן ד"ד כלומר חל ראש חדש להיות ביום ד' מפסיקין ד' בו. ופירוש ובי"ו, אם חל ראש חדש יום ו' יש בו ב' הפסקות, שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין למחרת שהוא ב' בו, וקורין פרשת זכור בשבת שניה שהיא תשעה בו, ומפסיקין פעם אחרת בשבת שלישית שהיא י"ו בו. וזהו סימן ובי"ו, כלומר חל ראש חדש להיות יום ששי מפסיקין ב' בו וי"ו בו. ולעולם אין מפסיקין בין שלישי לרביעי. וסימן כמו לד' כוסות של פסח בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה.
